פנחס יחזקאלי: מה גרם להנהגת היישוב לפתוח ב'סזון' נגד האצ"ל?

תקציר: מה הוביל את הנהגת היישוב המאורגן – בראשות דוד בן-גוריון ומוסדות הסוכנות היהודית – לצעד חריף וחסר תקדים זה של הסגרת יהודים לידי הבריטים?

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

ה"סזון" (בצרפתית: Saison, מילת קיצור לביטוי רחב יותר – "la saison de chasse" – שמשמעותו: 'עונת הציד') היה מבצע שניהל ארגון ה"הגנה" בין נובמבר 1944 לפברואר 1945, בעיקר נגד אנשי האצ"ל, במטרה לשתק את פעילותם המחתרתית נגד השלטון הבריטי.

המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים, וגם כליאה והחזקה של אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו באלימות ובעינויים.

כדי להבין מה הוביל את הנהגת היישוב המאורגן – בראשות דוד בן-גוריון ומוסדות הסוכנות היהודית – לצעד חריף וחסר תקדים זה של הסגרת יהודים לידי הבריטים, יש לבחון את שילוב הנסיבות המדיניות, הביטחוניות והאידאולוגיות של אותה תקופה.

רקע: עצירת המאבק בבריטים בגלל המלחמה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נקרעו אנשי היישוב בין המאבק בבריטים למען עלייה חופשית ומדינה עברית, לבין הרצון להילחם בגרמניה הנאצית לצד הבריטים, ולשרוד את ההתקרבות הגרמנית מדרום, המאיימת על ארץ ישראל.

יו"ר הסוכנות היהודית דאז, דוד בן-גוריון, ניסה בתחילה 'לאכול את העוגה משתי קצותיה', וידועה אמרתו: "נילחם ב'ספר הלבן' כאילו אין מלחמה בהיטלר, ונילחם בהיטלר כאילו אין 'ספר לבן'". אבל, בשנת 1943 נתקבלה החלטה, לסייע לבריטים בכל דרך, הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה.

בן-גוריון ניסה – והצליח חלקית – להשפיע על ממשלת בריטניה שתיאות לקבץ את החיילים הארץ-ישראלים שבצבאה במסגרת בריגדה יהודית. זאת, במטרה ליצור תשתית מקצועית לצבא הישראלי העתידי. הבריטים נעתרו חלקית, ובספטמבר 1944, אישרו והכריזו רשמית על הקמת הבריגדה היהודית (ויקיפדיה: הסזון).

גם האצ"ל עצר בתחילה את המאבק ושילם מחירים כבדים

בשנת 1939, הכריז גם האצ"ל על עצירת פעולותיו נגד שלטון המנדט, ושלח את אנשיו לסייע לבריטים במשימות שונות. הוא שילם על כך מחירים כבדים:

• ההכרזה הובילה לפרישת יאיר שטרן ("יאיר") מאצ"ל, ולהקמת הלח"י.
• באחת מהפעולות בשירות הבריטים, בעיראק, נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל (ראו התמונה למטה) (ויקיפדיה: הסזון).

'ירח הדבש' מסתיים: אצ"ל ולח"י מחדשים את המאבק

בתחילת 1944, הלכה וגברה המרירות בקרב האצ"ל, וכשהגיע מנחם בגין להנהיג אותו, בסוף 1943, הוא נסוג מהסכמתו להפסקת הלחימה, ממספר סיבות:

• הבנת ממדי השואה מול שערי הארץ הנעולים: במהלך 1942–1943 הגיעו לארץ ישראל ידיעות מוצקות על היקף ההשמדה של יהדות אירופה. הבריטים המשיכו לאכוף בנוקשות את מדיניות "הספר הלבן" (1939), חסמו את דרכי ההצלה, ומנעו מפליטים יהודים להימלט לחוף מבטחים בארץ ישראל. מבחינת בגין והאצ"ל, הבריטים הפכו לשותפים עקיפים להשמדה.
• שינוי פני המלחמה באירופה לטובה: בסוף 1942 ומהלך 1943 חל המפנה הגדול במלחמה: הגרמנים הובסו באל-עלמיין, וסכנת הכיבוש של ארץ ישראל הוסרה. בסטלינגרד. היה ברור כי בעלות הברית נמצאות בדרך הבוטחת לניצחון על גרמניה. לפיכך, הטיעון של "לא מפריעים לבריטים לנצח את היטלר" איבד את תוקפו המרכזי.
• חוסר התקווה מפתרון מדיני פסיבי: בגין הבין כי השלטון הבריטי אינו מתכוון לוותר מרצונו על המנדט בסיום המלחמה או לבטל את 'הספר הלבן'. לכן סבר (וצדק במבחן המציאות), כי רק הפעלת לחץ צבאי ופגיעה ביוקרה ובאינטרסים הבריטיים, יאלצו את בריטניה לעזוב את הארץ או להעלות את שאלת ארץ ישראל לדיון בינלאומי.

בשל כך, נפתח עימות חריף בין ראשי האצ"ל והלח"י לבין ראשי הסוכנות היהודית. הם חששו, שפעולות המרי תחבלנה במטרות היישוב, ותגרורנה את כולו למאבק, שבו לא רצו בשלב זה, ושבמסגרתו יפעלו הבריטים גם נגדם.

התחדשות הפעולות התרחשה בגלים, כאשר לכל ארגון היו תזמון, נסיבות ואידאולוגיה משלו:

האצ"ל

האצ"ל חיכה לשינוי מאזן הכוחות במלחמה, וב- 1 בפברואר 1944, הכריז על "המרד", בשל סגירת שערי הארץ בפני פליטי השואה, וההבנה שבריטניה לא תעניק מדינה ליהודים מרצונה: כרוז המרד – שפורסם ע"י בגין – הכריז רשמית על חידוש הלחימה המזוינת נגד השלטון הבריטי, כי הבריטים מעלו באמון שנתן בהם היישוב היהודי, וכי האכיפה הנוקשה של חוקי 'הספר הלבן' – המונעת עליית יהודים המבקשים לברוח מאירופה – היא מעשה נפשע. לכן, יחל האצ"ל לבצע התקפות נגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל.

כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר 1944, בוצעו הפעולות המבצעיות הראשונות: התקפות מקבילות על משרדי העלייה הבריטיים מירושלים, תל אביב וחיפה.

הלח"י

הלח"י, שנוסד אחרי פרישת מנהיגו מאצ"ל על רקע הפסקת הלחימה בבריטים, החל לאחר הפרישה בטרור אישי ובחבלות, מתוך תפיסה אנטי-אימפריאליסטית עקבית. אנשי הלח"י גרסו כי השלטון הבריטי בארץ ישראל הוא "שלטון זר וגזלן" הסוגר את שערי הארץ בפני יהודי אירופה המושמדים בשואה. לכן, יש להילחם בו ללא קשר למתרחש בחזית באירופה.

תגובת הבריטים הייתה נחרצת, ופעולות הלח"י שותקו כמעט לחלוטין ב-1942, בעקבות הריגתו של מנהיגו, אברהם שטרן , ומאסר מרבית פעיליו. הפעילות התחדשה בהדרגה במהלך 1942–1943:

• בספטמבר 1942: ברחו יצחק שמיר ואליהו גלעדי ממחנה המעצר נגוהה במזרעה.
• בנובמבר 1943, ברחו 20 לוחמי לח"י מלטרון (בהם נתן ילין-מור), מה שהחזיר לארגון כוח אדם פיקודי ומבצעי משמעותי.
• הנהגת הטריומווירט (שמיר, אלדד וילין-מור) שיקמה את השורות והחליטה לנקוט באסטרטגיה של התנקשויות ממוקדות בבכירים בריטים, ופגיעה בתשתיות שלטון, כדי להבריח את הבריטים מהארץ.

התוצאה

צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי הסוכנות, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מכך. בין פברואר 1944 ונובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י בניסיון לאחות את הקרע ולהגיע למדיניות מוסכמת, אך ללא הועיל. כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם. לכן, במקביל לניהול המשא ומתן בין הצדדים, החלו כוחות ה"הגנה" להיערך לפתרון הסכסוך בכוח, במקרה הצורך.

ההחלטות (ויקיפדיה: הסזון):

• שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים.
• פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים.
• מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים.
• ניתוק הארגונים מצינורות המימון שלהם.

בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, שמעון אבידן, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה (ויקיפדיה: הסזון).

במקביל, פעולות האצ"ל והלח"י הציקו מאוד לשלטונות המנדט. הבריטים שנקטו במדיניות של הפרד ומשול ביחס ליהודים ולערבים, החליטו לסגל אותה מדיניות ביחסם ליישוב היהודי. הם הזהירו את ראשי המוסדות, שאם לא ירוסנו לוחמי המחתרת, תבוטל הקמת הבריגדה, והצבא הבריטי יאלץ להשתמש באמצעים נמרצים נגד היישוב כולו. לנציגי המוסדות באנגליה נרמז כי פעולות האצ"ל והלח"י מחזקות את ידידי הערבים באנגליה. בסופו של דבר השהו הבריטים את החלטתם עד יולי 1944 והבריגדה היהודית יצאה לחזית רק בסוף פברואר 1945.

המניעים המרכזיים לפתיחה ב'סזון'

ניתן למנות שלושה מניעים מרכזיים ל'סזון':

1. החשש מפגיעה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית.
2. התנקשות הלח"י בלורד מוין (נובמבר 1944).
3. מאבק העוצמה על מרות, דמוקרטיה ולגיטימיות (שאלת "מי השליט?"). למה דמוקרטיה? כי העיקרון השליט הוא מרות המוסדות הניבחרים (הכרעת הרוב)

1. החשש מפגיעה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה הנאצית

מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. הנהגת היישוב דגלה במדיניות של שיתוף פעולה הדוק עם בריטניה ובעלות הברית במאבק נגד גרמניה הנאצית. לכן, היא ראתה בפעולות האצ"ל והלח"י, בהקשר זה, תקיעת סכין בגב הבריטים בזמן שהם נלחמים בהיטלר, וחששה שפעולות אלו יציירו את היישוב היהודי ככפוי טובה בעיני האומה הבריטית ובעלות הברית.

2. התנקשות הלח"י בלורד מוין (נובמבר 1944)

האירוע ששימש כטריגר הישיר והמידי לפתיחה ב'סזון' היה התנקשות שלח"י ביצעה בקהיר נגד הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון וידיד קרוב של ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל (ראו תמונה למטה):. ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אנשי הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, בחייו של מוין. האירוע היה הקש ש'שבר את גב הגמל' מבחינת הנהגת הסוכנות.

הרצח יצר הלם במערכת המדינית: צ'רצ'יל, שהיה אוהד הציונות, נאם בפרלמנט הבריטי בזעם רב והצהיר כי אם הציונות לא תחסל את הטרור הפנימי, הבריטים ייאלצו לשקול מחדש את עמדתם כלפי העתיד היהודי בארץ ישראל.

הנהגת היישוב חרדה מפני הסכנה המדינית, של ביטול כל ההישגים המדיניים והפסקת התמיכה הבריטית בהקמת מדינה יהודית לאחר המלחמה. אז,התקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י (ויקיפדיה: הסזון).

3. מאבק על מרות, דמוקרטיה ולגיטימיות (שאלת "מי השליט?")

מעבר לשיקולים הבינלאומיים, ה'סזון' נועד להכריע – לטעמי, בראש ובראשונה – סוגיה פנים-פוליטית קריטית: מי מוסמך לקבוע את מדיניות המאבק של העם היהודי? האם בסמכותם של ראשי הסוכנות להטיל את מרותם על כל היישוב, מתוקף הבחירות שנערכו ביישוב, גם בהיעדר סמכות ממלכתית רשמית?

הסוכנות היהודית והמוסדות הלאומיים נבחרו באופן דמוקרטי על ידי היישוב. האצ"ל והלח"י פעלו כאופוזיציה לוחמת, שלא קיבלה את מרות ההנהגה הנבחרת. בן-גוריון ראה בזה סכנה, לא רק לניהול המאבק הלאומי, אלא גם לתשתית המדינה שבדרך, שהרי מדינה ומנהל תקין אינם יכולים לקום, כאשר פורשים מנהלים מדיניות חוץ וביטחון עצמאית, ומשתמשים בנשק ללא מרות מרכזית.

הטיעון הזה מתחזק בשל שתי עובדות חשובות:

• מדוע ה'סזון' כוון לאצ"ל ולא ללח"י? החוקר יואב גלבר טוען כי הסיבה היא, שהאצ"ל היווה איום פוליטי על ההגנה בעוד שהלח"י לא.
• לא רק לוחמי אצ"ל הסגירה ההגנה לבריטים, אלא גם פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו חברי אצ"ל כלל… המניע הפוליטי גלוי לעין!

השאלה, של השלטת המרות הלאומית בכוח, תחזור במלוא חומרתה בפרשת אלטלנה, בין ה-20 ל-22 ביוני 1948 (במהלך "ההפוגה הראשונה" במלחמת העצמאות) (ראו התמונה למטה).

[לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה' במערכות מורכבות, לחצו כאן]

איך פעל ה'סזון'?

(ויקיפדיה: הסזון).

אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. חלק מהמידע הועבר לבריטים. בנוסף נחטפו אנשים שנחשדו כאנשי אצ"ל. בעיתונות פורסמו ידיעות על אנשים שנחטפו על ידי אלמונים. כך למשל, כאשר נחטף יהושע וורקר מביתו נכתב שמדובר באדם שאינו מעורב בעניינים פוליטיים (ויקיפדיה: הסזון). נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.

רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע על אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע בוצעה בעיקר על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו. חלקם הוגלו למחנות מעצר באריתריאה שבאפריקה.

לפי מספר עדויות מסרו אנשי הסוכנות גם שמות של פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו חברי אצ"ל כלל, ממניעים פוליטיים. במכתב של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 הוא כותב: "למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים".

חוליות של אנשי היחידה חטפו אנשי אצ"ל למקומות מסתור בקיבוצים (עין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). בחלק מהמקרים לבשו החוטפים מדי משטרת המנדט^], ואם נתקלו בשוטרים אמרו שהם עוצרים טרוריסטים או גנבים. בין החטיפות שבוצעו היו חטיפת דניאל ינובסקי וחטיפת מרדכי קורנגולד. (ויקיפדיה: הסזון).

יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות אלימות והוחזקו בתנאים קשים (ויקיפדיה: הסזון).

בשלב מסוים הורתה הנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, הוסגר לידי הבריטים. ההוראה לא נכפתה והיו אנשי "הגנה" שסירבו לה ושוחררו ממנה. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל (ויקיפדיה: הסזון).

קרובי החטופים פנו במקרים רבים למשטרת המנדט, וזו פעלה לאתר את החוטפים ואף נעצרו חשודים בביצוע החטיפות, במיוחד נהגי מוניות שרכביהם שמשו לחטיפה, אולם אלו שוחררו לאחר חקירה. הנציב העליון כתב כי בשיחות עם ויצמן ושרת "הודענו באופן קטגורי כי אנו מתנגדים לשיטת החטיפות, ודורשים להפסיקן באופן מידי". הוא המשיך כי הסוכנות הודיעה לאחרונה כי החליטה להפסיק את החטיפות (ויקיפדיה: הסזון).

כיצד הגיב הימין?

האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות כלפי ה"הגנה", כדי למנוע מלחמת אחים. בעיתונות של הימין גונו החטיפות בחריפות ובין השאר נטען שהאנשים נחטפו בידי קו קלוקס קלאן ארצישראלי, ועונו באותם עינויים בהם השתמש הגסטפו (ויקיפדיה: הסזון).

החטיפות – כמו גם השתיקה של מוסדות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי על החטיפות – זכו לגינוי גם מהמרכז, ומאישים בשמאל, כמו אליעזר פרי (פרלסון). ראשי הסוכנות היהודית הגיבו באופן עלום לשאלות בנושא. בעיתון דבר הוצגו החטיפות כ"תעלומה", עם ציון שהחטיפות אינן קשורות לבחירות. משה שרת אמר: "החטיפות הן עניין מסתורי וכנראה חלק מהקמפניה האנטי-טרוריסטית והטרוריסטית". ".עיתוני השמאל לא יצאו להגנת החטיפות, אולם העתק של מאמר של עזריאל קרליבך בידיעות אחרונות – שטען שעדיף שבטרוריסטים יטפלו יהודים מאשר גויים – הופץ בתל אביב באלפי עותקים (ויקיפדיה: הסזון).

צריך לציין כי בעובדה, למרות מאמצי כוח הסזון, לא התגלה מקום מחבואו של מפקד האצ"ל מנחם בגין. אולם הפעילות פגעה באופן קשה בארגון (ויקיפדיה: הסזון).

בחודש מרץ 1945 החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקת ה'סזון' משתי סיבות עיקריות:

• מחאה חריפה ביישוב העברי נגד פעולות ה'סזון', בעקבות התנגדות ציבורית עזה ביישוב היהודי.
• ה'סזון' לא השיג את מטרתו הפוליטית: את השינוי ביחס הבריטים לתביעות הציוניות.

למרות ה'סזון', נעתרו אצ"ל ולח"י לבקשת הנהגת היישוב, בסוף חודש אוקטובר 1945, והתאחדו שוב ב"תנועת המרי העברי", למאבק אלים נגד שלטון המנדט. אולם, בעקבות הזעזוע שנגרם מסדרת פעולות חריגות – כמו פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946, הפריצה לכלא עכו, התנקשויות וחטיפות ב- 1947 – חזרה הנהגת היישוב לראות בהם סכנה מדינית ופנים-ציבורית. היא החליטה לפרק את תנועת המרי, ולחזור למדיניות של "מאבק רצוף" (עלייה והתיישבות) ללא טרור ופעולות חבלה נרחבות.

ה'סזון הקטן' או בחזרה ל'סזון'

"הסזון הקטן" (או "הסזון הקטן/החדש") היה גל רדיפות ומעצרים שניהל שירות הידיעות של ה"הגנה" (הש"י) נגד פעילי האצ"ל והלח"י באביב ובקיץ 1947 (כארבע שנים לאחר "הסזון הגדול" של 1944–1945). סיבותיו שלוש:

1. החשש מפגיעה במאמץ המדיני באו"ם: בשנת 1947 שהתה בארץ ישראל וועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ – UNSCOP) כדי להכריע את עתיד הארץ. הנהגת היישוב חששה שפעולות המחתרות יציירו את הציבור היהודי כפורק עול וטרוריסטי ויפגעו בהמלצה להקים מדינה.
2. הסלמת גביית "כופר/פרוטקשן": המחתרות נזקקו לכספים רבים וגבו אותם מבעלי עסקים וסוחרים בדרכי כפייה. ה"הגנה" ראתה חובה להגן על הציבור האזרחי, מפני סחיטה זו.
3. ושוב: שאלת המרות הלאומית: הרצון למנוע קיומן של מיליציות עצמאיות הפועלות בניגוד להחלטות המוסדות הנבחרים.

בין האירועים בתקופה זו (ויקיפדיה: הסזון):

• ניסיון הפיצוץ של בית הדר בתל אביב על ידי האצ"ל שסוכל על ידי חברי ההגנה.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב שפירא 11 בחיפה, בה נהרג יהודה ליטמנוביץ מדלת ממולכדת שהכין האצ"ל.
• הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב ירושלים 8 בחיפה, שהתגלו בו שני סליקים שהאצ"ל הצליח לרוקן לפני הפשיטה.
• הכאת אנשי אצ"ל.

מאפייני הפעולה ב-1947 היו שונים באופן מהותי מאלו של 1944–1945:

• ללא הסגרה לבריטים: ב"סזון הקטן" נמנעה ה"הגנה" מהסגרת יהודים לידי הבולשת הבריטית (CID). הפעולות התמקדו במעצרים עצמאיים, חטיפות, חקירות והחרמת נשק וכספים, תוך גילויי אלימות, לעתים קשים.
• סכנת מלחמת אחים חמורה יותר: הפעם האצ"ל והלח"י היו חזקים, מנוסים ומאוחדים יותר בתגובותיהם, והתפתחו תקרות אלימות ישירות, ירי הדדי וקטטות רחוב קשות בין פעילי ה"הגנה" לפעילי האצ"ל (בעיקר בתל אביב ובירושלים).
• היקף מוגבל וקצר יותר: בעוד ה"סזון הגדול" היה מבצע ארצי ומקיף, ה"סזון הקטן" היה ממוקד יותר והסתיים ככל שהתקרבה הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והחלה מלחמת העצמאות, שהביאה את כל הצדדים להפנות את הנשק כלפי האויב המשותף.

מעורבות הש"י בסזון

הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה', לימים השב"כ), היה מעורב באופן מרכזי ופעיל מאוד ב'סזון'. הוא שימש כזרוע המודיעין והאיסוף העיקרית של הנהגת היישוב וה"הגנה" לצורך המבצע. תפקידיו ב'סזון' היו קריטיים:

• איסוף מודיעין ומעקבים: אנשי הש"י עקבו אחרי חברי אצ"ל ולח"י, מיפו דירות מסתור, זיהו מפקדים ופעילים, ואספו מידע על שרשרת הפיקוד של המחתרות.
• חקירות: חלק מחברי האצ"ל שנחטפו, הוחזקו במרתפים ובקיבוצים (בעיקר בעמק יזרעאל ובזבולון) ונחקרו על ידי חוקרי הש"י.
• תיאום והסגרה: הש"י היה הגורם המקשר שהעביר לבולשת הבריטית (ה-CID) את ה"רשימות השחורות" עם שמותיהם ומיקומם של פעיל האצ"ל שיועדו למעצר והגליה.

ישראל עמיר היה ראש הש"י הארצי (מפקד השירות) בשנים 1940–1946, ולפיכך פיקד על הארגון במהלך ה'סזון'. איסר הראל ('איסר הקטן', לשעבר הלפרין) ניהל באותה תקופה את הזרוע היהודית של הש"י (המחלקות הפנימיות/המחלקה היהודית), והיה מעורב ישירות בריכוז החומר המודיעיני על האצ"ל והלח"י.

ב- 1947, התמנה איסר בארי ('איסר הגדול') לראש הש"י והוביל אותו בתקופת 'הסזון הקטן'. לאחר מכן, הפך לראש שירות המודיעין הצבאי הראשון של צה"ל עם קום המדינה. הוא המשיך ביתר תוקף, במדיניות האלימות והעינויים כלפי אנשי 'הארגונים הפורשים'.

ה'סזון' לא נערך נגד הלח"י, משלוש סיבות עיקריות:

(ויקיפדיה: הסזון)

• נטען כי בכיר הלח"י, נתן ילין-מור, התחייב בפני ההגנה לא לפעול עוד נגד הבריטים.
• עוד נטען, שהלח"י איים שאם ייגעו באנשיו, הוא יחטוף ויענה אנשי ההגנה, עד שיוחזרו אנשיו.
• וקיימת כמובן סוגיית מאבק העוצמה: החוקר יואב גלבר גורס בצדק, כי האצ"ל היווה איום פוליטי על ההגנה בעוד שהלח"י לא.

השלכות הסזון על השיח והמבנה הפוליטי במדינת ישראל

תקופת ה'סזון' נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים, והיוותה צעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. יש אנשי אקדמיה הסבורים כי מעמד הבכורה של הסוכנות, ובן-גוריון כמנהיגה, אפשר את קום מדינת ישראל ללא מאבק פנימי אלים בין הפלגים השונים ביישוב העברי, שלב שמאפיין הקמת מדינות רבות. (ויקיפדיה: הסזון).

עם זאת, תקופת הסזון השאירה את רישומה על השיח ומערך הכוחות הפוליטי במדינת ישראל גם עשרות שנים לאחר סיומה. מפלגת חירות נשארה זמן רב תחת פיקוח השב"כ, ואנשיה הודרו מכל שותפות בשלטון., בן גוריון עצמו 'ביטל' את מנחם בגין משך שנים, וכינה אותו בנאומיו בכנסת את בגין "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר", ובקביעתו של בן-גוריון לגבי השותפות האפשריות לקואליציה: "בלי חרות ומק"י" (ויקיפדיה: הסזון).

[לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'שיתוף פעולה'.
• אוסף המאמרים על משא ומתן.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• ויקיפדיה: הסזון.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), משא ומתן באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/4/20.